הקול הזה שאומר ש״אני לא מספיק טובה״, ״יכולתי לעשות יותר״, ״אני צריכה/להשתפר/להשתנות/להספיק…״
אני שומעת אותו כל חיי, הוא מהיר ממני, יודע בדיוק איפה הייתי לא מספיק, מה יכולתי לעשות אחרת, איפה טעיתי
בסשן התמקדות שהיה לי לאחרונה עם הפרטנרית הקבועה שלי, פגשתי שוב את החלק הזה בתוכי את אותו קול שאני מכירה כל כך טוב.
במשך שנים אני מנסה לעבוד איתו, להפחית אותו, להשתיק אותו, “להתגבר” עליו.
לא משנה כמה אני לומדת, מתפתחת, עובדת על עצמי – הוא עדיין שם.
ואז הגיע עצב.
גל גדול של עצב.
והפעם לא ניסיתי לעשות איתו משהו.
לא להסביר אותו.
לא לשנות אותו.
לא להוציא את עצמי ממנו.
פשוט נשארתי.
שהיתי.
הרגשתי.
נתתי לגוף להיות עם מה שיש.
ומתוך השהייה הזאת, בלי שחיפשתי תשובה, משהו פשוט התבהר לי:
הביקורת הפנימית שלי היא מערכת ההפעלה שלי.
היא לא תקלה שצריך לתקן. היא לא אויב שצריך לנצח.
היא חלק מהמנגנון שנבנה בי, חלק מהאופן שבו המערכת שלי למדה להתנהל בעולם.
וההבנה הזאת לא הגיעה כ”מחשבה חיובית”, היא הגיעה מתוך הגוף. כמו אסימון שנופל.
ופתאום הייתה שם קבלה עמוקה.
לא קבלה של “אני אוהבת את הביקורת שלי” אלא קבלה של:
זה חלק ממני. זה כאן. ואני יכולה להפסיק להילחם בזה.
ומאז משהו ביחסים שלי עם הקול הזה השתנה. כשהוא מרים את הראש – אני פחות נבהלת.
אני לא חייבת להזדהות איתו. אני גם לא חייבת להתערבב איתו, בטח לא לנסות להתעלם ממנו
אני יכולה להסתכל עליו, להכיר בו, לתת לו מקום. ולנוע קדימה יחד איתו.
אולי זו אחת המתנות הגדולות של התמקדות בעיניי:
לא תמיד צריך לשנות את מה שקורה בתוכנו.
לפעמים, כשאנחנו מסכימות מספיק להישאר עם מה שיש – היחסים שלנו עם אותו חלק משתנים.
והשינוי הזה לא מגיע כי אמרנו לעצמנו משהו נכון או כי החלפנו מחשבה אחת באחרת
הוא מגיע כשמשהו בתוכנו מרגיש את זה.
זה מה שאני כל כך אוהבת בעבודת גוף נפש – אסימון שמחכה כבר הרבה זמן ליפול
לא רק בראש, בגוף.